<h1>הבתים — שערי עירובין שער חמישי</h1>
<h2>דף מה:</h2>
שלש חצירות הפתוחות זו לזו, ורבים בכל חצר מהם, עירבו שתים החיצונות עם האמצעית, היא מותרת עמהן והן מותרות עמה, ושתים החיצונות אסורות זו עם זו עד שיעשו שלשתן עירוב אחד. היה בכל חצר מהן אחד, אע"פ שרבים דורסין בחיצונה, אין צריכין לערב, שכל אחד מהן מותר במקומו. היו שנים בפנימית. הואיל והן אסורין במקומן עד שיערבו הרי הן אוסרין על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה עד שיערבו שנים שבפנימית. זה הכלל רגל (שאוסרת) [האסורה] במקומה אוסרת שלא במקומה [ורגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה מפני שעוברת עליהן]. לשון רבינו משה. ולפי שיטת הרב ר' שלמה שלש חצירות הפתוחות זו לזו ועירבו שתים החיצונים עם האמצעיים, החיצונות מותרות להכניס ולהוציא כליה לחיצונות. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר וכן דעת הגאונים וחכמי התוספות.
<h2>דף עב.</h2>
חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד, אם היה מפסיק בין כל חבורה וחבורה מחיצה המגעת לתקרה, הרי כל חבורה מהן כאילו היא בחדר בפני עצמו או בעליה בפני עצמה לפיכך צריכין פת מכל חבורה וחבורה. ואם אין המחיצות מגיעות לתקרה ככר אחד לכולן שכולן כאנשי בית אחד חשובין. לשון רבינו משה. יש מי שפסק שאם היתה מחיצה של מקצת החבורות מגעת לתקרה ומקצתן אינה מגעת, הואיל ומחיצת מקצת מהן מגעת לתקרה גילו אלו על האחרים שדעת כולם להסתלק ולהחלק זה מזה. לפיכך אפילו אותן שאין מחיצתן מגעת לתקרה צריכין עירוב לעצמן. והרשב"א כתב שאותן שמחיצתן מגעת לתקרה הן שצריכין פת מכל אחת ואחת, אבל אותן שאין מחיצתן מגעת לתקרה לא חלקו עצמן מן הטרקלין וככר אחד לכולן. וזה נראה עיקר.
<h2>דף עב:</h2>
האחין שכל אחד מהן יש לו בית בפני עצמו ואינם סמוכים על שולחן אביהם, וכן הנשים או העבדים שאינם סמוכים על שלחן בעליהן או רבן תמיד, אבל אוכלים הם על שולחנו בשכר המלאכה שעושים לו או בטובת הנאה ימים ידועים כמי שסועד אצל חבירו שבוע או חודש, ואין עמהם דיורין אחרים בחצר, אינם צריכים לערב. ואם עירבו עם חצר אחרת, עירוב אחד לכולם. ואם בא העירוב אצלם אין נותנים פת. ואם היו דיורין עמהם בחצר צריכים פת לכאו"א כשאר אנשי החצר, מפני שאינם סמוכים על שלחן אחד תמיד. לשון רבינו משה. והראב"ד כתב בהשגות זו הפסקא היא תחת הפסקא שבמשנה, האחין השותפין שהיו אוכלין על שלחן אביהם וישינים בבתיהם צריכין עירוב לכאו"א. והעמידוה בגמרא במקבלי פרס. ואין הדרך שלו נכון על דרך מקבלי פרס השנוי בברייתא בענין נשים ועבדים. אבל [פירוש] במקבל פרס שהאב והבעל והאדון נותנין להם פרנסתם ואוכלין (למטה) [אותן] בבתיהם. שכיון שהם נזונין ממקום אחד ואוכלים בבתיהם הם חלוקים במקצת ואחדים במקצת. והר"ם פסק בין בנשים בין בעבדים לקולא, ואע"פ שבגמרא נחלקו, שיש מי שמתיר בנשים ואוסר בעבדים ויש מי שמתיר (בערוב) [בעבדים ואוסר בנשים]. ויש מן הגדולים שפסק כדברי המתיר בעבדים ואוסר בנשים. וזה נראה עיקר. וכתב הרב בעל התוספות, בעל הבית שהכניס בביתו סופרים או בחורים ללמוד, אע"פ (שהיחיד) [שייחד] להם בית לפתם (ולתנם) [ולשנתם] אין צריכין עירוב, ואינם אוסרים על בעל הבית. ואפילו יש להם פתח פתוח לרשות הרבים. לפי שלא הכניסם לביתו ולא השאיל להם מקום בחצירו לאסור עליו. והרשב"א כתב שאם ייחד להם דירה לפתם אוסרין עליו, אלא אם [כן] יש לו שם לבעל הבית תפיסת יד בהנחת כלים שאינן ניטלין בשבת. ואפילו [אם] יכול בעל הבית לדור ולאכול ולישן באותו בית שייחד להן אעפ"כ אוסרין עליו [כיון שאין לבעל הבית שם תפיסת יד] ונראין דבריו.
מי שיש לו בחצר חבירו בית שער שהרבים דורסים בו או אכסדרה ובית הבקר ובית התבן או בית העצים או אוצר, אינו אוסר עליו עד שתהיה לו עמו בחצר מקום דירה שהוא סומך עליו לאכול פתו, ואחר כך יהיה אוסר עליו עד שיערב עמו. אבל מקום לינה אינו אוסר. לפיכך אם קבע לו מקום לאכול בו בבית שער או באכסדרה ומרפסת אינו אוסר עליו. לפי שאינו מקום דירה. לשון רבינו משה.
<h2>דף עה:</h2>
עשו שתיהן עירוב אחד, אם הניחוהו בחיצונה ושכח אחד מהם ולא עירב, בין שהיה מבני החיצונה בין שהיה מבני הפנימית, שתיהן אסורות עד שיבטל להם, שהרי ביארנו שמבטלין מחצר לחצר. ואם הניחו עירובן בפנימית ושכח אחד מבני החיצונה ולא עירב, החיצונה אסורה ופנימית מותרת ממקומה. שכח אחד מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות עד שיבטל להם. היה אחד דר בחצר זו ואחד דר בחצר זו אינם צריכים לערב, אלא כל אחד משתמש בכל חצירו. ואם היה גוי בפנימית אע"פ שהוא אחד הרי הוא כרבים ואוסר על החיצונה עד שישכור את מקומו. לשון רבינו משה. והראב"ד כתב שאין ביטול רשות מחצר לחצר באלו, שכיון שאינו יכול לבטל לאותה חצר לבדה שהוא דר שם אינו יכול לבטל לחצר אחרת. וזה יתבאר ברחבה. ולפי הנראה מדברי הר"ם, גוי הרי הוא כרבים אע"פ שאין שני ישראלים לא בחיצונה ולא בפנימית אלא ישראל וגוי בפנימית וישראל וגוי בחיצונה. ויש מי שאומר שלא אמרו גוי הרי הוא כרבים אלא כשיש שני ישראלים בחיצונה. וזה יתבאר ברחבה.
עשרה בתים זה לפנים מזה, הבית הפנימי והשני לו הם שנותנין את העירוב, והשמונה בתים החיצונים אין נותנים את העירוב. הואיל ורבים דורסים בהם הרי הם כבית שער, והדר בבית שער אינו אוסר. אבל התשיעי אין דורסין בו רבים אלא יחיד, לפיכך אוסר עד שיתן עירוב. לשון רבינו משה. והראב"ד פסק שהפנימי לבד הוא נותן את העירוב. ונראין דברי הר"ם. וכן פסקו הגאונים ובעלי התוספות.
שתי חצירות, וביניהם שלשה בתים פתוחים זה לזה ופתוחים לחצירות, והביאו בני החצר זו עירובן דרך הבית הפתוח להם והניחוהו בבית האמצעי, אותן השלשה בתים אין צריכין לתת פת. האמצעי מפני שהניחו בו העירוב, והשנים שמצדדיו מפני שכל אחד מהם בית שער לאנשי החצר. שתי חצירות ושני בתים פתוחים זה לזה, והביאו את עירובם דרך הבית הפתוח להם, והניחו בבית השני הסמוך לחצר אחרת, והביאו אלו עירובן דרך הפתח הסמוך להם והניחוהו בבית האחר, שתיהן לא קנו עירוב, שכל אחת מהן הניחה עירובו בבית שער של חצר אחרת. לשון רבינו משה. וכתב הראב"ד, שלמדנו מכאן שבית שער ליומו קרוי בית שער, שהרי שתי חצירות וביניהם שלשה בתים שאמרנו, כשהוליכו עירובם בבית האמצעי עירובם עירוב, ואע"פ ששני הבתים שבשני צידי החצר לא נתנו את [העירוב], לפי שכל אחד נעשה בית שער ליומו. ואע"פ שכל ימות החול אין בית שער לחצרות ולא לשום אדם, מפני תקנת עירוביהן עשו עצמן בית שער ליום השבת. ומפני אותו יום לבדו נפטרו מן הפת. וכבר הרחיב הראב"ד גם כן באלה השמועות ביאור כתבנו [אותו] ברחבה.
<h2>דף עו.</h2>
אחד מבני החצר שהוא גוסס, אע"פ שאינו יכול לחיות בו ביום, הרי זה אוסר על בני החצר עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו. וכן קטן אע"פ שאינו יכול לאכול כזית הרי זה אוסר עד שיערבו עליו. אבל אורח אינו אוסר עליו.
<h2>דף פז:</h2>
שתי גזוזטראות זו למעלה מזו שהן למעלה מן המים, אע"פ שעשתה כל אחת ואחת מהן מחיצה עשרה טפחים יורדת מכל אחת, אם היו שתי גזוזטראות בתוך י"ט הרי אלו אסורות למלאות עד שיערבו שתיהן עירוב אחד, מפני שהן כגזוזטרא אחת. ואם היו בין העליונה והתחתונה יותר על עשרה טפחים ועירבה זו לעצמה וזו לעצמה. שתיהן מותרות למלאות. לא עשתה העליונה מחיצה ועשתה התחתונה, אף התחתונה אסורה למלאות, מפני דלי של בני העליונה שהן אסורין שעובר עליה. עשתה העליונה מחיצה ולא עשתה התחתונה, העליונה מותרת למלאות והתחתונה אסורה. ואם נשתתפו בני התחתונה עם בני העליונה במחיצה שעשו, שתיהן אסורות למלאות עד שיערבו עירוב אחד. לר"ם. דברי הר"ם בזה סתומים. וכבר הרחבנו [ביאור על] זה ברחבה. ולפי ביאור קצת מן הגדולים שיטת זה הפסק כך היא, שאם עשו שניהם מחיצה לעליונה בשותפות, ולא עשו לתחתונה, והן מופלגות זו מזו בארבעה, עליונה מותרת, מפני שהתשמיש של עליונה הוא בשילשול, ותשמיש התחתונה צריך אל זריקה ושילשול, ונותנין אותה לעליונה שהיא בשילשול לבדו. אבל אם אינה מופלגת זו מזו בארבעה טפחים, שתיהן אסורות. ואם עשתה העליונה לעצמה מחיצה בלא שותפות, אע"פ שאין התחתונה מופלגת ממנה, ורגילות למלאות בחול דרך עליונה, העליונה מותרת והתחתונה אסורה. עשו גם כן לתחתונה מחיצה, עליונה מותרת לעצמה ותחתונה לעצמה, אע"פ שאין התחתונה מופלגת ממנה בארבעה. ולפי ביאור זה אין הפרש בין שהן בתוך עשרה בין למעלה מעשרה, כמו שביארנו ברחבה. שלש דיוטות זו למעלה מזו, עליונה ותחתונה של אחד [ואמצעית של אחד], לא ישלשל מן העליונה לתחתונה דרך אמצעית, שאין משלשלין מרשות לרשות דרך רשות [אחרת]. אבל משלשל הוא מן העליונה להתחתונה שלא בדרך האמצעית. [לר"ם]. משלשל אדם קדרה של בשר ונותנה ע"ג הזיז שרחב ד"ט. היתה חלון באמצע ארבעה על ארבעה אסור, שאין מטלטלין מרשות לרשות דרך רשות (לר"ם).
<h2>דף פח.</h2>
שתי דיוטות זו כנגד זו, וחצר אחת תחתיהן ששופכין לתוכה המים, לא ישפכו לתוכה עד שיערבו שתיהן עירוב אחד. עשו מקצתן עוקה בחצר לשפוך בה המים ומקצתן לא עשו, אלו שעשו שופכים לעוקה שלהן, ואלו שלא עשו לא ישפכו [לחצר] עד שיערבו. ואם עשו אלו עוקה ואלו עוקה, כל אחת משתיהן שופכת לעוקה שלהן אע"פ שלא עירבו. שהרי הם שופכים המים בעוקה שלהם, ואין זה נראה כמשתמש ברשות אחרת. אבל אותם שלא עשו עוקה אסורים לשפוך המים בחצר אא"כ עירבו, שהרי נראה שמשתמשין מרשות שלהם לרשות המשותפת, ויבואו להוציא כליהם לחצר. וכן הדין בעצמו בחצר שהיא פחותה מארבע אמות.
